מי מגיע לטיפול רגשי?
מתחת למוסכמות, מעבר לתודעה, רחוק רחוק משם, מתחבא לו מקום נסתר אמיתי וחי הפועם בחוזקה.
השכל מטשטש אותו, הדפוסים שאנו רגילים לנהוג על פיהם מטעים ומסתירים אותו.
טראומות ישנות רועדות ממנו, הפחד מחזיק אותו חזק למטה וחונק אותו, החברה מאיימת שלא תיתן לו רשות להסתובב חופשי,
החרדה מקפיאה אותו,
הרגש
העולם הרגשי העמוק שלי, זה שדוחף אותי בעולם הזה ומדהיר אותי אל החיים. ייצר החיים הפרטי שלי. המיוחדות שלי. האני שלי. עולמי הכמוס.
נחבא כבר שנים לבדו ובוכה. איך נתתי לו להתרחק כל כך ממני?
איך אני מתנהלת בחיים כמו נכה ומתנהגת כאילו שאני בריאה? עד שיום אחד אני מרגישה שאי אפשר יותר לסבול! ואז אני נזכרת בו. איך פתאום? – כי הוא כואב.
כמו קוץ שחדר למקום רגיש וכולי מרוכזת איך להוציא אותו. הרגש שלי כל כך פצוע. כמה כבר פגעו בו, כמה פעמים ריסקו לי אותו, דרכו, היכו, שברו לי אותו. אז הוא מחכה במקום בטוח, לגאולה שלו. לגואל שלו! בעצם – הוא מחכה לי! כי כל החיים שלי, אני מתנהגת מכוחו.
אם זו היתה חווית נטישה, אני פוחדת לקשור קשר, אהבה, ציפיה, תלות, פוחדת יותר מאשר מהמוות- להינטש שוב. אז אני לא חיה. אני רק זזה בעולם והרגש שלי הוא רק הצגה סבירה, העיקר לא להישבר יותר. ואם מישהו אכזב אותי, מאז נדמה כאילו אלוקים לא שמע טוב את הלב שלי מיוסר ודומע, בודדה בעולם מנוכר וזר ומפחיד. לא האמנתי לאיש יותר. הפכתי לנחמדה אבל צוננת. זהירה וחושדת. נכה.
ואם הרגשתי לא אהובה, וניסיתי לעשות הכול הכי טוב! גם כשגדלתי חיפשתי תמיד את מי להרשים, למי לעזור ולמי עוד לתת, את מי לרצות….אולי מישהו יאהב אותי סוף סוף???
אבל כמובן הלב שלי היה כבר מזמן בקופסה מתחת לאדמה…
גם כשניסו לאהוב אותי, לא הרשתי. לא האמנתי שאפשר לאהוב אותי בזכות מה שאני, המשכתי להיות בודדה ודואבת.
הטיפול הרגשי מגיע לכאן. לקופסה שלך. למי אין כזו קופסה?